מאת: רינה, שוב

אני בקטע של רובי-מים. פאם פטאל שכמותי. ולעניין אנג'לינה- רוב האנשים שאני מכירה מתים על אנג'לינה ג'ולי. או שהם בטוחים שהיא נורא אינטלגנטית, עמוקה, אמיצה ומיוחדת (הבנות), או שהם עסוקים מדי בלהזיל ריר כדי שיהיה להם אכפת (הבנים). לכן, החלטתי להוציא החוצה את הביטש הדעתנית שבתוכי, ואת גישת-''אני אגיד מה שבא לי ושיקפוץ העולם'', שאולי תהפוך אותי לראפרית מצליחה ביום מן הימים (או למנקת רחובות, אם לא אמצא מילה שתתחרז עם ג'ולי, וכך תדרדר הקריירה לתהום בטרם תתחיל בכלל). מה שאהבתי בטומב ריידר השני, היה שלארה כבר לא מדברת בשמונה שפות, כמו בסרט הראשון, אלא נעזרת במתרגם. אני אוהבת דמויות לא-מושלמות ואנטי הירואיות, אולי כי אני מחפשת עומק ומורכבות, ואולי כי אני מקנאה ביפייפיות שמדברות שמונה שפות ושולטות בשמונים אמנויות לחימה. מה ששנאתי בסרט, היה הדרך הדביקה והאובר פוליטיקלי קורקטית שבה לארה מסתחבקת עם סינים, יפנים, הודים ושחורים, וצוחקת אתם מבדיחות- בזוקה (''המבטא שלך מצחיק, לארה''- ''הו, חה-חה! חה-חה!''). קבל את השונה, סובלנות וכו' זה חביב, אבל למה הרגשתי שאני צופה בקמפיין של ערוץ הילדים, בתוספת ציצים ומכות?